בדרך זו משיגים שמרנות גבוהה יותר ומאיטים את קצב העליה בעומק, מאריכים את החניות העמוקות על חשבון הקצרות ועל ידי כך נמנעים מהגרדיאנטים הגדולים המותרים על ידי הפורמליזם ההלדני ה'טהור' עבור הרקמות המהירות. שוב חשוב להדגיש שכל השינוי שקול לשינוי הפרמטרים של ישר המתח הקריטי ההלדני ולא יותר. אין כאן 'תאוריה חדשה' המתארת את תהליך הבעבוע (כמו במקרה של מודל בועיות אמיתי) אלא וריאציה על השמרנות של השיטה הסטנדרטית כך שתעלה בעומק גדול. 

פקטורי גרדיאנט אפנתיים מאד כרגע במגוון של ישומים מסחריים, כגון הדקופלנר של GUE (עם פרמטרים הלדניים של DCAP, ראו שעור 3) ותכנת GAP. בחלק מהמקרים גם תכנות שהן תכנות בועיות מוצהרות, משתמשות בעצם באלגוריתמים הלדניים עם גרדיאנטים מצומצמים לפי פרמטרים של בועיות. 

צלילות חוזרות 
הטיפול ההלדני המסורתי בצלילות חוזרות מתבסס על טעינת הגז האינרטי בתחילת הצלילה החוזרת ברקמה האיטית ביותר. פירוש קבוצות הצלילה החוזרת A, B, ... , O בטבלאות הצי האמריקאי המקוריות הוא מדרגות טעינה של 2 רגל מי-מלח (כלומר 0.06 אטמוספרה) של הרקמה האיטית ביותר לפי וורקמן, שזמן המחצית שלה הוא 240 דקות (ראו טבלה בשעור 3). טעינה זו שקולה לתוספת זמן צלילה בצלילה השניה. חוב החנקן הוא פשוט הזמן שהיה לוקח לרקמה האיטית ביותר להטען ללחץ זה בעומק הצלילה החוזרת, לו היינו מתחילים מרקמה נקיה. בקיצור, היות והרקמה האיטית עדיין טעונה, הצלילה השניה כאילו מתחילה מהדקה הנתונה על ידי חוב החנקן. באלגוריתם בולמן מתבצע אותו תהליך כשהרקמה השלטת לצלילה חוזרת היא בעלת זמן מחצית של 635 דקות. 

שיטה זו משיגה שמרנות מסויימת בצלילה החוזרת, כי החישוב מתבצע לפי הרקמה האיטית ביותר (שזהו למעשה תפקידה העיקרי). חוב החנקן של רקמות מהירות יותר (שקובעות את הפרופיל) יכול להיות קטן יותר מזה של הרקמה עם זמן המחצית המקסימלי אך לעולם לא גדול יותר. חוב החנקן של הרקמה האיטית ביותר הוא חסם עליון לטעינה של כל הרקמות. במחשבים ותכנות צלילה אין צורך לעבוד לפי טעינה של רקמה אחת בלבד. ניתן פשוט להמשיך לעקוב אחרי טעינת כל הרקמות בזמן השהיה בין הצלילות ולאתחל אותן בהתאם בצלילה השניה (בטבלאות עומד לרשותנו בעצם רק חישוב אחד המתחיל מרקמות לא טעונות) . 

במחקרים הסטטיסטיים של בולמן נראה בבירור שגם תוך שימוש במודל כאמור למעלה, צלילה חוזרת היא יותר בעייתית מצלילה ראשונה. אם עבור צלילה ראשונה בעיות דקומפרסיה התחילו להופיע בתחום של 90%-97% מהגרדיאנט הקריטי (שוב, כי הערך התאורטי של הגרדיאנט הקריטי אינו מבטיח חיסון מושלם), בצלילה חוזרת הן הופיעו בטעינות נמוכות יותר. הפתרון הוא הכנסת שמרנות גדולה יותר, למשל על ידי צמצום הגרדיאנטים הקריטיים בהתאם לטעינת הרקמות בתחילת הצלילה החוזרת. ככל שהרקמות נטענות יותר בצלילה הראשונה, נקבע f קטן יותר שילך ויחזור ל-1 ככל שזמן השהיה בין הצלילות ארוך יותר. הקביעה הכמותית של צמצום הגרדיאנט משתנה בין האלגוריתמים. למשל במודל הבועיות (לכאורה) RGBM, פקטור הצמצום נקבע על סמך פרמטרים של בועיות כפי שיוסבר בהמשך, ומכאן שמו.