אם נרצה לחשב את טעינת הרקמה, אנו יכולים לחלק את הפרופיל לסדרה של מדרגות כמו אלו המתוארות על ידי הקו-נקודה הירוק ובכל מקטע כזה לחשב את צבירת הגז לפי משוואת הלדן. ברור שכדי לעקוב אחר הפרופיל נדרש למספר גדול של מדרגות בפרט באזורים בהם שנוי העומק מהיר. במקום זה, הרבה יותר יעיל לקרב את הפרופיל לסדרה של מקטעי העמקה בקצב קבוע (כמו הקו האדום) ובכל אחד מהם להשתמש במשוואת שריינר. בתכניות דקומפרסיה בולמניות למיניהן, אנו מכניסים קצבי העמקה והרדדה קבועים לעומקים שונים ובהתאם לכך מחולק הפרופיל. מחשבי צלילה דוגמים לחץ באינטרוולים קבועים של זמן ועל ידי כך מחלקים את הפרופיל למקטעים לינאריים. בשני המקרים נעשה שימוש במשוואת שריינר, למרות שבחלק גדול מהספרות הכללית מראים דווקא את משוואת הלדן מסיבות דידקטיות.

הערת המחבר למאמר:

טעות דפוס אחת (שלי במקור) למי שזה משנה: בצד ימין של השורה השניה של ההוכחה של נוסחת הלדן, במקום שכתוב אינטגרל על 'kt צריך להיות 'kdt והערה נוספת שכאשר R=0 קל לראות שמשוואת שריינר מתלכדת עם משוואת הלדן. כלומר לא במפתיע משוואת הלדן היא מקרה פרטי של משוואת שריינר בעומק קבוע.