צלילה מהגיהנום


את הכשרת הטרימיקס שלי עשיתי בפלורידה, היא כללה שלוש צלילות לעומקים של בין שמונים לתשעים מטרים בתנאים הקיצוניים של האוקיינוס האטלנטי: שיט ארוך, גלים גבוהים, זרמים שרק האוקיינוס יכול לייצר וראות בינונית (מעולה ביחס לים התיכון אך גרועה יחסית לאילת). בסיום הקורס הייתי בטוח שהקשה ביותר כבר מאחורי.

הצלילות בפלורידה היו מדהימות, השילוב של ספינה טרופה, אוקיינוס אינסופי וההבנה שמעלי יש כמעט 100 מטרים של מים גרמה לכל צלילה להרגיש כמו הרפתקאה אמיתית.


כשחזרתי ארצה הייתי להוט לשחזר את הצלילות המדהימות האלה: להרגיש שוב את הנפילה האינסופית למצולות, הנשימות המדודות והקרות שמייבשות את הפה בכל נשימה מהווסת (בפאקינג 100 מטר!!!) ואת המראה הראשון של קרקעית שמעטים כל כך ראו לפני.

באחד מסופי השבוע שהייתי באילת, התעניינתי (כמו שהתעניינתי כל שבוע מאז סיום הקורס) אם אפשר יהיה לארגן צלילה עמוקה שכזו. להפתעתי, אחר זמן קצר חזרו אלי בתשובה חיובית.

ל״אופירה״ ענו לי, צוללים מחר לאופירה. התמלאתי אושר וציפייה - סופסוף אני אצלול צלילת עומק בארץ.


האופירה היא סירה טבועה בעומק 100 מטר, שהוטבעה לאחר שנגרטה ולא היה מה לעשות איתה. אחראיים לגילויה מחדש היו רוני שדה וגל הארטמן שנתקלו בה תוך כדי מחקר של קרקעית מפרץ אילת בסונר צד רק לפני כמה שנים.


הבעיה הגדולה בצלילות מסוג זה בדר"כ היא מספר הצוללים הקטן שמוכשר\רוצה לצלול לעומקים כאלו ומאחר שיש לקחת בחשבון את מחיר הסירה שלוקחת את הצוללים לנקודה המיוחלת עדיף שכמה שיותר צוללים יחלקו במחירה.


כמו שכבר ציינתי, הצלילה נקבעה למחרת ותוכננו עוד שלושה שותפים לצלילה: שני מדריכים ממועדון הצלילה ותייר מיוון שהגיע באותו יום לאילת אחרי שבילה כשבוע במרכז.

על מנת שנכיר אחד את השני קבענו, היווני ואני, לצלול עוד באותו יום לצלילת היכרות טכנית.

לאחר היכרות קצרה בה הוא תיאר לי את ניסיונו העשיר בצלילה טכנית בארץ מולדתו ותדרוך קצר בו הסברתי את פני הקרקעית במפרץ אילת ואת המסלול אותו אנו הולכים לבצע, הרכבנו ציוד ושמנו פעמינו למים.

בצלילה נעשו כל הטעויות האפשריות ואפילו עוד כמה, היא התנהלה בחוסר תקשורת מוחלט (לא הבנו את הסימנים זה של השני), בבלבול לגבי מתי מעמיקים ומתי מתחילים לחזור ובסופו של דבר היפרדות בני הזוג ועלייה שלו במים כחולים מ-45 מטרים באתר שהוא מעולם לא היה בו ובמדינה שהוא לא מכיר.


נפגשנו (להפתעתי) במועדון, ניהלנו דין ודברים, חשבתי שפתרנו את עניין הסימנים והמשכנו לתכנון הצלילה של מחר ביחד עם כולם.

פתחנו את תוכנת הV-Planner והתחלנו להזין נתונים. כמובן שתכנון הצלילה היה מלווה במתחים, כל אחד רצה למשוך לכיוון אחר, אני רציתי לקחת יותר גז ולהאריך את זמן התחתית, הוא טען שאין מה לעשות בתחתית כל כך הרבה זמן (זו סירה קטנה ומשעממת) וכשראינו שכמות גז בזוג דאבלים יהיה גבולי גם לזמן התחתית הקצר התחלנו לשחק עם ערך הRMV.

למי שלא מכיר RMV = Respiratory Minute Volume או בעברית: נפח הגז שצולל מכניס לריאות בדקה על פני הקרקע, ערך חשוב מאוד (אם לא החשוב ביותר) כשמתכננים צלילת עומק כי הוא מעריך כמה גז נצטרך לקחת איתנו. שגיאה לכיוון הלא נכון בערך הזה ואנחנו תקועים במעמקים ללא גז לנשימה.

לאחר משחק עם הRMV ועוד כמה ערכים, הרגענו את התוכנה, כל הערכים נראו תקינים והיינו מוכנים לצלילה של מחר. שמחים ומרוצים פרשנו לישון.


בבוקר נפגשנו, העמסנו את הסירה, בן הזוג שלי גילה שאין לו גלגלת והלווה ממישהו במועדון ויצאנו לדרך. ההתרגשות לקראת הצלילה לא נתנה למחלת הים להוריד לי את מצב הרוח ואחרי מספר ניסיונות וחיפושים הגענו לנקודה המיוחלת, זרקנו עוגן עם חבל והתחלנו בהכנות.

נקבע שנתחלק לשני צוותים, הזוג הראשון יהיה זוג מדריכי הצלילה, הם ירדו ראשונים ובמידת הצורך יפרשו גלגלת לwreck ולאחר כעשר דקות הזוג השני יתחיל להעמיק.


הזוג הראשון במים, מתחילים בהעמקה ההתרגשות בשיאה ומבלי לשים לב אנחנו יורדים למים גם, מקליפים את הסטייג'ים שמוסרים לנו מהסירה ושוחים לכיוון המצוף.

אני מכניס את הראש למים ורואה משהו מוזר על בן הזוג שלי: מיכל החמצן שהוא הקליפ לטבעת )D-Ring) האחורית לא מחובר ללוח הגב )BackPlate) אלא רק למפשעה. אני שואל אותו לפשר העניין והוא מבין שהתנתקה לו רצועת המפשעה מתישהו מבלי לשים לב.


לא יצא לי לצלול ללא רצועת מפשעה לפני. כמה שבועות אחרי הצלילה הזו ניסיתי לעשות זאת בכוונה כדי להבין איך זה מרגיש - זה נורא. בעצם למאזן יש רק נקודת אחיזה אחת בגוף והוא גולש לצדדים כל הזמן. הבעיה העיקרית היא שככל שמרוקנים את המכלים על הגב והם נעשים קלים יותר הם מרימים את החלק התחתון של המאזן, דבר שמפר את כל שיווי המשקל.


ייעצתי לו לחבר את מיכל החמצן לטבעת התחתונה של החגורה ולהמשיך בהעמקה, וכך הוא עשה.

מכניסים את וסת הTravel לפה ובלי לשים לב אנחנו כבר ב-50 מטר, הגיע הזמן להחליף לגז התחתית, ממשיכים להעמיק וההרגשה הזו שוב מציפה אותי, אני עמוק, עמוק מאוד למעשה עמוק מדי, ציפיתי לראות את ה״אופירה״ כבר מזמן.


בעומק של כ-90 מטרים זיהיתי את הCave Line של הגלגלת שהניח הזוג הראשון, הם חיברו אותה לאנך של העוגן בעומק של כ-100 מטרים ולא כפי שתכננו באזור ה-70-80 מטרים. לא נורא, נעקוב אחריו.

מסתבר שהעוגן נחת רחוק למדי מה״אופירה״, בערך 100-200 מטרים ממנה, רצה הגורל וגם היה זרם נגדי לא חלש, יצא שהשחייה אליה ארכה כחמש דקות שבנוסף לארבע דקות ההעמקה הותירו אותנו עם כשש דקות שבהן אנחנו צריכים לטייל בסירה ולהספיק לחזור לאנך.


החלטנו שניתן לעצמנו שתי דקות להסתכל על הסירה ולקחת כמה תמונות, הסירה באמת לא כל כך גדולה ולא כל כך מרשימה אבל מתחת ל-100 מטרים של מי ים הכל נראה הרבה יותר טוב. הרגשת סיפוק והצלחה עברה בי כשנגעתי בסירה לראשונה ואז הצצה במחשב וכבר נגמר הזמן, אנחנו מתחילים לכרסם את הדקה הראשונה מתוך הזמן שהקצבנו לחזור אל האנך, עוד סימון עם הפנס לבן הזוג ועוד סימון שצריך להתחיל לחזור והדקה הזו כבר מזמן עברה.


התחלנו לחזור, אחרי כמה טילופים לכיוון האנך אני מרגיש שמשהו דפוק עם הווסת: אני נושם והוא מנסה להילחם בי, שואף חזק יותר והוא נלחם בכל כוחו, מוזר… אני עובר לווסת הנקלס וגם הוא בשלו, ממש כאילו פתחו קנוניה נגדי שם בארץ הווסתים.

כשהתחלתי לבצע את התנועה האוטומטית של להגיש את מד הלחץ לפנים מבלי להסתכל הצידה כבר הבנתי שאני בבעיה, לא הייתי צריך לראות את האפס שמד הלחץ מראה לי בשביל להיזכר שזו הפעם הראשונה שאני מציץ בו וחבל שלא לקחתי בחשבון את השחייה הנוראית נגד הזרם ב-100 מטר עומק כשהתחלתי להוריד את ערך הRMV בתכנון הצלילה אתמול.

התחלתי לחשוב: אני נמצא די עמוק, בגז התחתית שלי נשארה עוד נשימה או שתיים, הגז הבא שלי מפסיק להיות רעיל ב-60 מטר והגעתי למסקנה שכדי להתחיל לעלות.

התחלתי לעלות תוך כדי שאני שולף את הווסת של גז הTravell שלי, וראיתי שבן הזוג שלי כבר מסתכל עלי מלמעלה, מסתבר שגם לו עומד להיגמר הגז.

ב-80 מטרים כבר התחלתי לנשום את הגז הבא, כמה נשימות בppO2 של 1.9 לא יהרגו אותי.


מיותר לציין שאת חבל האנך כבר לא ראינו בצלילה הזו יותר?

התחלנו עלייה בכחול כאשר אנחנו אחד ליד השני. לא אסון גדול אבל בטח לא נעים. ביצענו את חניות העומק לפי המחשבים, ב-45 מטר בערך החלטנו להרים שק הצפה (בעצם בן הזוג שלי החליט עוד הרבה קודם אבל הוא לא הצליח לסמן לי את זה כי הוא שכח את הסימון אז הוא ניסה כל מיני סימנים עד שהוא ויתר) כדי שיהיה קל יותר לשמור על חניות דקומפרסיה, ביקשתי מבן הזוג את הגלגלת ואת שק ההצפה, ואז נזכרתי שבבלאגן של רצועת המפשעה בכניסה למים הוא מסר לי את הגלגלת שלו והיא עדיין תלויה אצלי.

חיברתי את שק ההצפה לגלגלת, שחררתי את בורג האבטוח, ניפחתי את השק והוא מתחיל להרים אותי. הגלגלת המקוללת נתקעה, שיחקתי עם הבורג, משכתי את החוט וכלום, נאלצתי לשחרר אותה לנפשה.


לא נורא, סימנתי לבן הזוג, יש לנו עוד אחת. בערך ב-30 מטרים הרמתי את המצנח ההצפה השני שלנו.

עלינו עליו בערך 15 מטרים עד שלהפתעתנו הגענו אל הקצה שלו, הCave Line היה חתוך משום מה והשק לא מחובר אליו (עוד נגלה שהסקיפר עבר קרוב מדי למצוף שלנו והמנוע חתך אותו בטעות).

בהעדר עוד גלגלות או מצופים נאלצנו להמשיך את העלייה במים כחולים.

מפה הדקו המשיך בלי בעיות רבות מלבד העובדה שהייתי קצת קל מדי כי היו עלי יותר מדי מיכלים מרוקנים בהעדר חבל או חוט כלשהו שאוכל לשלח אותם למעלה.

לאחר כ-90 דקות של דקומפרסיה הצצנו מהמים וקראנו לסירה כאשר בן הזוג שלי ממלמל כל הדרך את המשפט "It was a nightmare from hell".

#אודיפריז #גיהנום #אופירה

פוסטים פופולריים
פוסטים אחרונים

Advanced
Diving 
HQ
© 2014  skinonimus uw  created for DiveHQ

FOLLOW US:

  • Instagram Social Icon
  • w-facebook
  • Twitter Clean
  • Pinterest Social Icon