המאזן בכלל לא אשם


50% מהנפגעים לא ניפחו מאזן. הייתה אמורה ״לצעוק״ הכותרת של האחרון בסדרת המאמרים העוסקים במוות בתאונות צלילה. אבל הסתבר שהמאזן (לכאורה גורם המות מספר שלוש בסטטיסטיקה העולמית) בכלל לא אשם. נתון מוזר 50% לא ניפחו מאזן, משום שהפעולה מתבקשת ואינסטינקטיבית במצב חרום. כשהנתון כל כך מובהק וגבוה קשה מאד לייחס אותו לתקלה, תחזוקה לקוייה, אי תפעול בשל לחץ, העדר יכולת וגם לא חוסר מיומנות. (רק ב 8% מהמקרים שנבדקו נמצאה תקלה במע׳ הניפוח של המאזן) בכל זאת 50% שמתפרסים באופן שווה על פני עקומה של צוללים ברמות ניסיון מהנמוכה ועד הגבוהה ביותר.


ההנחה המתבקשת הייתה שפשוט לא היה לצולל במה לנפח את המאזן. כלומר ב50% מהתאונות שהסתיימו במות הצולל הגורם היה מחסור באויר. על מנת לאמת את ההנחה פניתי למקור הנתונים שהוצגו בכנס ומצאתי בו את הנתון הבא: ״לפי סקר ANZ ב 56% מהתאונות שהסתיימו במוות, השתלשלות הארועים שהובילה לתאונה החלה כשאספקת האויר של הצולל עמדה להסתיים או כשהאויר נגמר (LOA ו OOA). ״

חרדת אויר

לא חייבים בפרהסיה (במיוחד לא כל בעלי צריכת האויר הפנומנאלית) אבל בינכם לבין עצמכם אתם יכולים להודות שהנושא שמעסיק אתכם (כמו גם כל צולל אחר) במהלך כל צלילה וכמעט כל הצלילה, היא השאלה ״כמה אויר נשאר לי?״ כשלא נשאר הרבה, ההתעסקות הופכת ללחץ וכשמד הלחץ וגורם אחר בצלילה (המחשב, הבאדי הנעלם, הריחוק מנקודת העליה לפני המים ועוד..) לא מגיעים להבנה, הלחץ הופך לחרדה. חרדה משפיעה (ולא לטובה) על תהליך קבלת ההחלטות שלנו ומכאן הדרך לתאונה, קצרה.


ב 8% מהתאונות שנבדקו, נפגעים הגיבו למחסור באויר ומתו כתוצאה מעליה מהירה אל פני המים תוך המנעות מנשימה ובמטרה ״לחסוך״. במקרים אחרים החרדה כתוצאה מהגילוי גרמה לעליה מבוהלת לפני המים ופגעה ביכולתם להתמודד עם תנאי השטח או עם תקלה נוספת שצצה כשהיו במצב של ״אין לי״ או כמעט נגמר לי״ האויר. באחוז גבוה מהמקרים הם נאלצו גם להתמודד לבד בהעדרו של ״באדי״.


מבלי להכביר בפרטים ודוגמאות ברור כי התרומה של ״חרדת האויר״ לתאונות מכרעת והיא תופיע במצבים בהם נגלה לפתע כי אספקת האויר שלנו הדלדלה בקצב לא צפוי או הסתיימה.

מה ניתן לעשות?

תכנון גזים נכון - כזה שלוקח בחשבון גם את האפשרות שהצלילה לא תתנהל כמתוכנן ומבטיח שתהיה לנו כמות אויר מספקת להתמודד במקרה כזה. העובדה כי ב 86% מהתאונות הקטלניות העדרו של בן זוג הווה גורם מסייע יותר ממרמזת ששיטת ה״באדי״ בעייתית. כדאי לנו להערך לצלילה עם כמות אויר שלא רק תספיק להביא אותנו לפני המים בבטחה אלא גם תספק לנו שקט נפשי הנובע מהידיעה שיוותר לנו די אויר להתמודד עם תקלות לבד ולצאת עם עודף. (להרחבה בנושא תכנון גזים)


הכרה של ומודעות לקצב צריכת האויר שלנו (RMV) והשינויים בו במעבר ממנוחה לפעילות קלה ולמאמץ בצד מעקב אחרי צריכת הגז במהלך הצלילה ועירנות לסטיות בין הרצוי (כמות הגז האמורה להיות במיכל בשלב נתון של הצלילה) למצוי (תצוגת מד הלחץ) יסייעו בתגובה מושכלת רגע לפני שהסיטואציה הופכת לקריטית ו״חרדת האויר״ משתלטת על תהליך קבלת ההחלטות.


מאמרים נוספים בנושא שלושת גורמי המות בתאונות צלילה:

לצלול בלי חגורה ולהשאר בחיים

בדד אלך כשל גז וחישובי צריכת אויר הארי ״פותר״ ואבן התחתיות






פוסטים פופולריים